סוכות(עציר) נ' משטרת ישראל/ מחוז ש"י

החלטה

החשוד נעצר בחשד להצתת מסגד על רקע לאומני.

הוא נעצר ביום 18/1/10 והובא פעמיים להארכת מעצר.

ביום 24/1/10 החליט בימ"ש קמא להאריך את מעצרו עד יום 28/1/10 בצהריים, וזאת לצרכי חקירה.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

הסניגור המלומד מפנה אותי לדרישה הראייתית הקבועה בחוק המעצרים ומצביע על כך שחשד סביר איננו דבר של מה בכך, ואין להרחיב בפרשנות מושג זה עד לקצה.

אינני חולק על כך, ואני גם מסכים שככל שהחקירה מתקדמת, כך עולה הרף הראייתי הנדרש לצורך הארכת מעצר.

אלא שבענייננו קיימת תשתית ראייתית, גם אם לא חזקה ביותר, שמתעבה במהלך החקירה.

בימ"ש השלום הפנה להתפתחויות בחקירה, במסמכים בהם עיין, ואכן יש בהם לחזק את הדברים ואת החשד.

החקירה לא רק שלא נשלמה, כפי שמניח הסניגור, אלא שנראה שהיא בשלב די מוקדם.

חלק מהקושי בניהול החקירה נובע ממדיניות השמירה על זכות השתיקה של חשוד זה ושל חשודים אחרים.

דבר זה אפשרי ומותר ולגיטימי, ואין למנוע את השימוש בזכות השתיקה באמצעי לחץ של מעצר מיותר.

אך מי שמשתמש בזכות השתיקה צריך להבין, שהדבר מעכב את החקירה, ושם סימני שאלה רבים יותר בפני החוקרים, מה שמחייב פעולות חקירה נוספות.

כל זאת אמרתי רק כדי לציין ולהדוף את הטענה, כאילו יש כאן שיהוי ושימוש בהליכי חקירה לצורך לחץ בלתי לגיטימי.

רשויות החקירה חוקרות כפי שצריך, ואין כאן לא שיהוי ולא לחץ פסול.

יתרה מכך, ביהמ"ש דלמטה לא נעתר לבקשה להארכת המעצר במלואה, וקצב את הימים.

כך ביצע איזון ראוי, שתכליתו פיקוח של ביהמ"ש על החקירה, ומניעת פגיעה שלא לצורך בזכויות החשודים.

עילות המעצר הן כמובן גם שיבוש וגם מסוכנות.

הדברים עולים ממכלול הראיות שנצברו עד כה, כך לעניין חשש השיבוש.

והדברים עולים מעצם טיבה של העבירה לעניין המסוכנות.